שי היה שקט וענו, בעל אמת פנימית ברורה ונוקבת, לפיה חי ללא פשרות, בינוניות או שיקולי נוחות. דווקא השקט והענווה שבו הבליטו מאד את אישיותו, שהרשימה כל מי שבא איתו במגע. שי היה אדם חכם ורגיש, אוהב שמחה ויודע להעריך את החיים. עבור אחייניותיו היה דוד כיפי ואהוב. יחד עם זאת היה מפקד קשוח שדרש מחייליו את הטוב ביותר, והוביל אותם למצות את יכולותיהם אף מעבר למה שחשבו שהם מסוגלים. חייליו העריצו אותו וסמכו עליו, הלכו אחריו לקרב בידיעה שכששי איתם הכל יהיה בסדר. הוא מצידו חש היטב את כובד האחריות שעל כתפיו, גם מבחינה מקצועית כלוחם ומפקד, וגם כאדם, באכפתיות ודאגה אישית לכל לוחם ולבני משפחתו.

אמונתו היתה שקטה ויוקדת, ועולמו הערכי צמח מתוך החיבור לתורה. תוכו היה כברו בכל דרכיו, וגם ביחסו לתורה, כפי שהתבטא בדברי תורה ונאומים עוצמתיים שאמר מתוך הערכים שבערו בו. מילותיו טרם הכניסה לעזה, הפכו גם לחובתנו כממשיכי דרכו: "יש עם אחד שלכל אורך הדורות קמו עליו לכלותו. ובכל דור ודור היו את האנשים שקמו ואמרו – הנני! אתם הנחמה, זה התור שלנו!".